הגענו, אשתי ואני, לזאפה בזמן בכדי לתפוס מקום טוב, והפעם החלטנו לשבת ממש ליד הבמה, משם אפשר להסתכל למיכה שטרית בלבן של העין. אחרי שעה מיכה שטרית ומיקי הררי עלו לבמה והחלו את ההופעה. כפי שיתברר בהמשך, זו לא הופעה סטנדרטית. מיכה התחיל עם "שברי את הטלוויזיה", מתקופת החברים של נטאשה, והמשיך עם "נמנע ממך" ו"באביב", שבו מיקי הררי נתן סולו גיטרה נהדר.
אחרי כמה שירים אקוסטיים עלה לבמה עם בירה ביד חיים לרוז, שהחל לנגן על הקחון (סוג של תוף ספרדי מעץ שיושבים עליו ומנגנים בעזרת כפות הידיים) את "אסקימו". הכימיה בין מיכה שטרית ומיקי הררי (שכנראה לא השתנתה מאז ימי החברים של נטאשה) מורגשת על הבמה. חיים לרוז רוב הזמן היה עסוק בלשתות ולעשות פרצופים ובאופן כללי לא תרם הרבה להופעה חוץ מקצת סימפולים ברקע, קצת באס, וקצת נגינה על הקחון. למעשה, הוא היה החוליה החלשה בערב.
בין השירים סיפר שטרית כל מיני סיפורים משעשעים. בשונה משירי הדיכאון שהוא שר, הוא מתגלה כאיש די מצחיק. על השיר "טבריה" הוא סיפר שאחרי שהשיר הפך ללהיט ברדיו, ראש עיריית טבריה העניק לו את מפתח העיר ואמר לו שמעכשיו העיר טבריה פתוחה בפניו, אך רק בנסיעה לשם שטרית גילה כי לטבריה אין דלת וכל אחד יכול להיכנס ולצאת מתי שהוא רוצה, אז הוא שם את המפתח בארון החשמל.
אחרי "אם כבר לבד" הגיע סוף ההופעה וזה הזמן להדרנים, כאשר שטרית מכריז ש"עכשיו כשנגמרה ההופעה אפשר ליהנות". כהקדמה לשיר "מקצב של שחורים בקובה" הוא סיפר על תקופה שבה הוא היה בדיכאון, קרא שירים של פדריקו גרסיה לורקה וחלם על נסיעה לקובה. בינתיים הוא פגש את לורקה וזה רק העמיק את הדיכאון שלו. גם את הסיפור הזה שטרית הצליח לספר בצורה משעשעת. את ההופעה הוא סיים עם "לפעמים" המופלא ששטרית כתב, יחד עם ארקדי דוכין, לרון שובל, "שני סיפורי אהבה קצרים", כשכולם שרים במקהלה" ו"שמחות קטנות", כשהקהל מתפקד על תקן עמיר בניון.
אווירת ההפועה היהת משוחררת מאד, בעיקר בזכות כימיה שזרמה בין הנגנים ואל הקהל. מיכה שטרית היה שליו ונינוח ונטול פוזות, ונתן הופעה שנראתה לפעמים כאילו הוא יושב אצלך בסלון ואתם מריצים קטעים ביחד ומנגנים.
אחרי כמה שירים אקוסטיים עלה לבמה עם בירה ביד חיים לרוז, שהחל לנגן על הקחון (סוג של תוף ספרדי מעץ שיושבים עליו ומנגנים בעזרת כפות הידיים) את "אסקימו". הכימיה בין מיכה שטרית ומיקי הררי (שכנראה לא השתנתה מאז ימי החברים של נטאשה) מורגשת על הבמה. חיים לרוז רוב הזמן היה עסוק בלשתות ולעשות פרצופים ובאופן כללי לא תרם הרבה להופעה חוץ מקצת סימפולים ברקע, קצת באס, וקצת נגינה על הקחון. למעשה, הוא היה החוליה החלשה בערב.
בין השירים סיפר שטרית כל מיני סיפורים משעשעים. בשונה משירי הדיכאון שהוא שר, הוא מתגלה כאיש די מצחיק. על השיר "טבריה" הוא סיפר שאחרי שהשיר הפך ללהיט ברדיו, ראש עיריית טבריה העניק לו את מפתח העיר ואמר לו שמעכשיו העיר טבריה פתוחה בפניו, אך רק בנסיעה לשם שטרית גילה כי לטבריה אין דלת וכל אחד יכול להיכנס ולצאת מתי שהוא רוצה, אז הוא שם את המפתח בארון החשמל.
אחרי "אם כבר לבד" הגיע סוף ההופעה וזה הזמן להדרנים, כאשר שטרית מכריז ש"עכשיו כשנגמרה ההופעה אפשר ליהנות". כהקדמה לשיר "מקצב של שחורים בקובה" הוא סיפר על תקופה שבה הוא היה בדיכאון, קרא שירים של פדריקו גרסיה לורקה וחלם על נסיעה לקובה. בינתיים הוא פגש את לורקה וזה רק העמיק את הדיכאון שלו. גם את הסיפור הזה שטרית הצליח לספר בצורה משעשעת. את ההופעה הוא סיים עם "לפעמים" המופלא ששטרית כתב, יחד עם ארקדי דוכין, לרון שובל, "שני סיפורי אהבה קצרים", כשכולם שרים במקהלה" ו"שמחות קטנות", כשהקהל מתפקד על תקן עמיר בניון.
אווירת ההפועה היהת משוחררת מאד, בעיקר בזכות כימיה שזרמה בין הנגנים ואל הקהל. מיכה שטרית היה שליו ונינוח ונטול פוזות, ונתן הופעה שנראתה לפעמים כאילו הוא יושב אצלך בסלון ואתם מריצים קטעים ביחד ומנגנים.
אורן הוא עיתונאי, חובב מוזיקה נלהב, נשוי לנועה ולזוג אזניות ואבא לעתיד.
